כשהמתקפה על פסטיבל נובה התרחשה, מצאתי את עצמי מוקפת בכאוס ובאימה שקשה לתאר. ברגע אחד מכונן קפאתי למראה שתי נשים צעירות שגופן היה מנוקב בכדורים. באותו רגע הבנתי את ממדי הזוועה של מה שמתחולל סביבי.

בשעה 8:00 בבוקר כבר הסתתרתי בתא כרטיסים קטן יחד עם חמישה אנשים נוספים, בהם אחותי עדן ובעלי גיא. במשך שעות נשארנו לכודים, בעוד קולות הירי לא פסקו סביבנו. לקראת הצהריים כבר איבדתי כל תקווה לשרוד. אחזתי בחוזקה בידה של עדן, בעוד גיא נשכב מעליי והגן עליי בגופו. ישבתי בדממה, רועדת, משוכנעת שאלו הם רגעינו האחרונים.

בשעה 14:00 הגיעו אלינו חיילי צה”ל. השיחה הראשונה שעשיתי הייתה לאמא שלי. בדמעות ובחוסר אמון צעקתי: “אני בחיים .”

כשיצאתי החוצה, העולם שהכרתי כבר לא היה קיים. גופות היו פזורות בכל מקום. האדמה הייתה מכוסה בדם. שום דבר כבר לא נראה מוכר.

אותו יום חילק את חיי לשני פרקים: לפני 7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר.

מאז אני נמצאת במסע של ריפוי, חוסן ומשמעות. כובד המשקל של ההישרדות והאבל על האובדן לעולם אינם נעלמים לחלוטין, אך בכל יום אני בוחרת להמשיך קדימה. באמצעות שיתוף סיפורי, החזרה לאתר פסטיבל נובה והמפגש עם קהלים ברחבי העולם, גיליתי שריפוי אינו פירושו להשאיר את הכאב מאחור — אלא למצוא בתוכו משמעות.

כיום אני מדברת על עוצמתה של הרוח האנושית.

שליחותי היא להנציח את זכרם של מי שאינם יכולים עוד לספר את סיפורם, לעורר שיח משמעותי על טראומה והחלמה, ולהזכיר שגם לאחר חשכה שאין לתאר, אפשר למצוא את האור מחדש.

— ריטה ידיד

שורדת פסטיבל נובה | מרצה | מקדמת ריפוי וחוסן